על יום רע בעבודה, פתקית ותקווה להרפתקה חדשה

הכל התחיל ביום חול רגיל באמצע השבוע, בתחילת השנה.. אי שם בספטמבר 2012, היה לי יום רע בעבודה.
למי אין ימים רעים בעבודה?
אבל, כשלי יש יום רע בעבודה, או בכלל, כשאני רוצה לברוח קצת מהמציאות, אני נכנסת לעולם משלי, עולם בתוך נייר.
לוקחת עט, או עפרון ומאיירת, מקשקשת, משרבטת.
מה שבא.
באותו היום הרע ההוא, נורא רציתי לטוס לחו"ל.
לא משנה לאן, לא משנה איך, העיקר לעלות באויר למקומות חדשים..
להרפתקה חדשה, לחוויה נפלאה, למקום לא מוכר שיעלה לי חיוך על הפנים וימלא אותי בהשראה!
אז לקחתי פתקית קטנה, כחולה, אפילו לא לבנה.
ומכאן הגיח לעולם איור הכדור פורח שלי.

http://instagram.com/p/PKBrK8hh_I/
אפילו תיעדתי את זה באינסטגרם.

אח"כ הגיעו עוד כמה כדורים פורחים.

http://instagram.com/p/SQUyVkhh63/
אבל אף אחד לא היה מרגש כמו ההוא..

ואז.. כמה חודשים אחרי אותו איור .. אחד העובדים במקום העבודה שלי עזב לדרך חדשה.
וזו הייתה ההזדמנות הנהדרת ביותר, לעצב לו ברכת דרך צלחה.

http://instagram.com/p/RaRZ4_hh_B/
זה היה האבטיפוס הראשוני לברכה .

ואחרי שהחורף עבר, והאביב הקדים להגיע אליי לסטודיו הקטן שלי, אותו כדור פורח, עם שינויים קטנים, הצטרף למסע כחלק מקולקציית הנייר החדשה והאביבית שלי.
כי אביב זה ללא ספק ה-זמן להמריא לגבהים חדשים!

וכל שנותר לי עכשיו הוא לחייך ולהבין, איך גם יום רע בעבודה יכול לעורר השראה למשהו חדש ונפלא.

אביב שמח! 

מי אמר שאת לא יכולה?

כשהייתי ילדה צבעתי המון, כן, גם מחוץ לקווים.
אח"כ המשכתי לצייר ואפילו בגיל 12 הייתה לי תערוכה ראשונה. בסלון.. תליתי את כל הציורים שלי והכנתי שלט עם חץ וכתבתי בכתב דפוס מאוד מכוער: לתערוכת הציורים של ענבל גבור". ההורים שלי הוזמנו כאורחי כבוד לסלון. היה מאוד מוצלח :)
מאז ומתמיד זה היה החלום שלי. תערוכה משלי.
המשכתי עם הציור והלכתי ללמוד אומנות בתיכון, קישקשתי על כל קצוות הספרים, המחברות שלי מאחורה נראו כמו מחברת סקיצות אחת גדולה.
אבל אף פעם לא האמנתי שאני יודעת לצייר. כל התבגרותי חשתי ש"ציירים" הם האנשים המדהימים שלמדתי עליהם בשעורי תולדות האומנות. ש"צייר" יודע מהי פרספקטיבה (קורס שאפשר לומר שכמעט ונכשלתי בו במכללה)
ש"צייר" זה מישהו שיודע לצייר פנים ברורות וצורות ראליסטיות.
אבל אז ..קראתי פוסט של גדעון עמיחי  (לפוסט המקורי ) (לפוסט שכתבתי על הפוסט של גדעון) 
ובאחת השורות מצאתי את שתי השורות האלה:

לצייר, גם אם "אין לכם את זה
"מי אמר ש"אין לכם את זה?"


אני חושבת ששתיי השרות האלה והעובדה שסיימתי את הלימודים וחיפשתי את עצמי וכמובן כמו תמיד העובדה שהייתה לי מחברת סקיצות חדשה וחלקה גרמו לי להתיישב ולהתחיל לצייר כמו שא-נ-י מציירת.
לא כמו פיקאסו, לא כמו מגריט.
לצייר, כמו ענבל גבור.
מי אמר שאין לי את זה???
התחלתי לצייר, לקשקש , לסרוק ולעבד. וככה גיליתי את הטכניקה המופלאה שאני עובדת איתה עד היום.
ציור בטכניקה משולבת.
אני מציירת תמיד ידנית עם עט בדר"כ שחור.
סורקת, ומעבדת במחשב.

הציורים שלי אבסטרקטים וניתנים לאלפי פירושים.
בציורים יש לי שליטה על גוונים, גדלים ומיקומים.
אין לי הגבלת גודל. בגלל היותם ציורים וקטורים ולא מבוססים פיקסלים כמו צילומים.

אין לי הגבלת גודל הדפסה שזהו דבר נפלא לדעתי! :)

אני מאושרת שמצאתי את היד שלי, את סגנון הציורים הפרטי והאישי שלי.

לגלריית הציורים שלי כנסו


ועכשיו תחשבו על משהו שאתם מפחדים לעשות או לא מאמינים שאתם יכולים ותשאלו את עצמכם...

מי אמר שאתם לא יכולים????

יום צבעוני ושמח :)

ותן לנו לשוב ולראותו

 לפני שנתיים עיצבתי כרזה אחת עם סימן שאלה גדול.
היום אני מקווה כמו כל עם ישראל שגלעד ישוב לביתו.
בנתיים אני משתפת אתכם בכרזה שעיצבתי, אז, עם ציפייה גדולה ליום הזה, היום בו גלעד יחזור.

"... ותן לנו לשוב ולראותו.. יותר מזה אנחנו לא צריכים.."