כבר שנים שאני מאחלת, אפילו אפשר להגיד חולמת, להיות בחורה יותר ספורטיבית, יותר אקטיבית בחיי היום יום שלי. אבל מה לעשות, אני לא באמת אוהבת לעשות ספורט, אני מעדיפה לרבוץ על הספה מול איזה פרק של האוס. והיו לי תקופות שבהן התאמנתי יותר ואפילו ממש הרבה, אבל אז משהו גרם לי לעצור, והפסקתי. ואף פעם לא באמת בא לי להתחיל מחדש כי באיזה שהוא מקום אני קצת יודעת שיגיע היום ואפסיק שוב. אבל לפני כמה חודשים, כשחפשתי משהו חדש שיעורר את חיי ויכניס לי חוויה חדשה לחיים, מצאתי חוג, או יותר נכון מסגרת אימונית ששינתה את תחושותיי לגביי פעילות ספורטיבית והכניסה בי רוח חדשה של עשייה.
התחלתי לשחק כדור-רשת. בקבוצה של נשים בלבד, עם מאמן מצחיק בטירוף ועם בנות מקסימות אחת אחת, אנחנו נפגשות כל שבוע בערב לאימון ומשחק של שעה וחצי לפחות ונהנות מכל רגע.
גם כשנקעתי את הקרסול, וגם כשהייתי ממש חולה בחורף, המשכתי לבוא כל שבוע, ולהתאמן לפחות עוד יום נוסף בשבוע לבד או עם חברה. דבר שגרם לי להתמיד. כן, כן, התמדה זה לא הצד הכי חזק שלי, ובמיוחד כשזה נוגע לפעילות ספורטיבית.
אבל גיליתי שהתמדה זה משהו שאם משחררים את ה׳חובה׳ הזו, זה זורם נפלא!
והיום, בשרב הגדול, שישי בבוקר, התעוררתי ביקיצה טבעית והתארגנתי לקראת הדבר ההוא שתכננתי לעשות כבר כמה זמן, ועדיין לא יצא לי באמת לעשות אותו.
הלכתי לשחות.
החלטתי שהליכות ואימוני כדורשת לא מספיקים ושאני רוצה לגוון באימונים.
ואני חייבת לשתף אתכם שהייתה חוויה מדהימה.
למשך כמעט שעה, בלי אייפון, בלי אנשים סביבי, אפילו בלי משקפיים ועם אטמי אוזניים (מים באוזניים זה לא בשבילי) וככה, בשקט מוחלט, הראש שלי התנקה ממחשבות, התמלא באופטימיות, וחזרתי הביתה עם חיוך ענק על הפנים.
הבנתי שלא רק שאני נהנת, לא רק שאני מתמידה, אני בעיקר עושה את מה שייחלתי לו שנים רבות, מתייחסת לעצמי ולגוף שלי בכבוד המגיע לו, ומעניקה לעצמי זמן אישי ושקט שעושים לי רק טוב.
מאחלת לכם סופשבוע נפלא
ענבל
