שבוע שלם חיכינו, שבוע, חמש שנים וארבעה
חודשים.
דרשנו, חיזקנו, צעדנו וחלקנו גם עיצבנו.
אז גם צעדתי מעט וגם עיצבתי מעט, אבל
לפחות הרגשתי שעשיתי משהו.
משהו קטן שיכול לעזור, לחזק, להגיד, אני
חלק מכם, אתם לא לבד.
ואתמול אחרי כל כך הרבה זמן זה קרה.
גלעד חזר הביתה.
היה לי יום מרגש (אני מתארת לעצמי שכמו
לכל עם ישראל)
התמונות היו מנחמות ומשמחות, כל רגע
שראו את גלעד על המסך ריגש אותי מאוד.
אין ספור רגעים שעשו אותי מאושרת.
ההצדעה לרמטכ"ל העלתה בי חיוך ענק
שחימם את ליבי.
ויותר מהכל רגע הכניסה לבית במצפה הילה,
צילום מרוחק ולא מפורט הבהיר לי שזהו, זה נגמר.
הוא בבית.
יצא אל האור, מתחיל חיים חדשים.
