מי שקורא בקביעות את הבלוג שלי, כבר יודע שאני במקור מקרית מוצקין. לכן, אחת לשבועיים, פחות או יותר, יש לי חופשה יזומה מהעיר הגדולה. קצת לצאת מהמירוץ של הרעש וכל האנשים, קצת להנות משקט ורוגע. אני נהנת כל פעם מחדש שאני מגיעה למוצקין.
זמן משפחה, מפגש עם החברים שלי שגרים בצפון ובעיקר, מנוחה ואוכל טוב.
שלא תבינו אותי לא נכון, גם סופי השבוע שלי בת"א מלאים במנוחה. אבל להיות עם המשפחה, זה כייף אחר, מסוג שאין דומה לו בשבילי.
אבל, במהלך כל סופי השבוע שלי, הנייד שלי תמיד איתי. אני מחוברת 24/7 לכל הרשתות החברתיות הקיימות, ועד אתמול, חשבתי שאני ממש נהנת מזה. לעדכן תמונות באינסטגרם, להיכנס כל כמה דק' לפייסבוק לראות מה חדש, ובעיקר, לקבל מיילים על בסיס מיידי.
כל זה טוב ויעיל במהלך שבוע העבודה.(במידה, אבל זה כבר נושא אחר) אבל בסוף השבוע. זה מיותר.
במהלך החג השני ובסוף השבוע הבאתי איתי כמה מאמרים וספרים שרציתי לסיים לקרוא כבר תקופה, ופשוט לא הגעתי לזה.
איך זה יכול להיות שעוד לא סיימתי מאמר של 20 עמודים? כמה אני עסוקה?
התשובה לשאלה הזו היא שאני לא כל כך עסוקה כמו שאני יותר מתעסקת בדברים לא חשובים.
כחלק מקריאת המאמר, שמתעסק בין היתר בלפנות זמן לדברים החשובים באמת, ולנהל נכון את היום , השבוע והשנה. חלק מהפעולות שכתבו שם היה להתנתק לגמרי, כן לגמרי מהאינטרנט למשך כל סוף השבוע.
שומרי השבת בטח מזדהים לגמרי עם הרעיון, ואני קצת מקנאה בהם על היכולת להתנתק כל שבת, אבל בשבילי, הרעיון היה מפחיד ונראה ככמעט בלתי אפשרי מבחינתי. מכורה שאני.
קראתי את הקטע הזה בדיוק בבוקר יום שישי. וב 11:00 בבוקר שישי, החלטתי להעלות סטטוס ברור בפייסבוק שנלווה לו אח"כ תמונת מסך באינסטגרם ובו אני מצהירה שאני יוצאת לניסוי צום דיגיטלי ומתנתקת מהאינטרנט לסופ"ש.
האמת, הפחד הגדול ביותר היה, איך אני מעבירה שבת בלי פינטרסט?
אבל הבנתי שאני צריכה קצת שקט ויזואלי, כמו גם שקט אינטרנטי, בתקווה שיוביל לעוד יותר שקט נפשי.
אז, אתם בטח תוהים איך שרדתי?
דיי יפה, אני חייבת לציין.
בתחילת היום היו לי פעמיים ששמתי לב שיש בי רצון לבדוק מה קורה בפייסבוק.
באותו הרגע, ניסיתי ללמד את עצמי להתמודד עם ההתמכרות הזו של להתעדכן כל הזמן.
הפחד שמא משהו קורה ואני לא יודעת עליו. הפחד להחמיץ משהו.
אחרי כמה שעות. זה עבר לי לגמרי.
הייתי יותר נוכחת מאי פעם.
כמעט ולא רציתי לצלם משהו ולהעלות לאינסטגרם. יכול מאוד בגלל שפשוט לא הייתי במקומות מגרים או מעוררים השראה.
חוץ מאותו הרגע שהסתכלתי מחלון חדרי הישן אל עבר השמיים הכתומים והתעורר בי חשק עז להעלות את השקיעה המדהימה הזאת לאינסטגרם.
צילמתי את השקיעה., התענגתי עליה באותו הרגע. ושחררתי את הרצון לשתף את כל העולם במה שרואות עיניי.
ערב מהנה עם משפחתי עבר בארוחה, צפייה בסרטים ואפילו תחרות איורים מצחיקה.
עד שכולנו הלכנו לישון והגיע הרגע הזה שבו אני נכנסת למיטה עם האייפון ודפוס שלם של סגירת היום מתחיל.
דפוס שאני יודעת שהוא לא בריא. מחקרים כבר הוכיחו שלבהות במסך הזה כל כך קרוב לשינה עושה רק רע.
ובכל זאת, כל לילה, אני עוברת על הפייסבוק והאינסטגרם בפעם האחרונה להיום וקצת פינטרסט להרגשה הטובה.
אתמול, הלכתי לישון. פשוט ככה. בחושך. בשקט. בלי שום אינטרנט לפני השינה.
ישנתי טוב.
קמתי בבוקר ושוב, מה אתם חושבים שאני עושה כל בוקר ?
אותו דפוס. אינסטגרם, פייסבוק.. פינטרסט אחרי הקפה הראשון..
היום, קמתי בבוקר, התמתחתי ויצאתי לגינה של הוריי.
יחפה, על הדשא, עם השמש, התחברתי לאדמה, והשקט הפנימי שלי התעצם פי מאה.
בסביבות 12 בצהרים סיימתי לקרוא את אותו מאמר חשוב שניסיתי לסיים כבר קרוב לחודש. ותחושת ההישג והשמחה גברה.
זה היה הרגע בו הרגשתי שאני רוצה לקחת את הנייד לידיים, וקצת להנות מההנאות שהוא נותן לי.
ואחרי 26 שעות של צום דיגטלי, שברתי את הצום במודע ובשמחה.
אני לא מאמינה גדולה בלעשות דברים שעושים לך רע. וכל עוד המטרה הייתה לחוות קצת שקט נפשי וזמן איכות עם האנשים האהובים עליי ביותר ולא להיות תקועה מול מסך קטן ומכשיר מצלצל, זה מצוין.
אבל ברגע שההגבלה הכבדה הזו של לא לגעת בכלל במכשיר הטלפון שלי התחילה לעשות לי רע, כן, יש יגידו שאני קצת מכורה, ברגע הזה. הפסקתי.
גם כי מיציתי. גם כי רציתי. וגם כי בסופו של דבר, למדתי את מה שרציתי ללמוד.
ברגע שחזרתי לדפדף בדפיי הפייסבוק, לעבור על התמונות באינסטגרם ולראות מה התחדש במיילים ובפינטסרט, הבנתי שבאמת לא הפסדתי כלום והרווחתי כל כך הרבה.
בזכות הניסוי הקטן שלי, שיניתי קצת את הגדרות העדכונים שלי, ואין לי יותר עדכונים קופצים על המסך, לא של מיילים ובמיוחד לא מהפייסבוק.
אני אשים לב יותר כמה פעמים ביום אני נכנסת לפייסבוק ובאיזה שלב של היום. להתמודד עם זמן מת כמו נסיעה באוטובוס זה נחמד, אבל אם אני נוסעת ברכבת ובדיוק עוברת את הים, לא חבל שאני אהיה עם הראש במסך?
ואני יודעת שאני לא מחדשת שום דבר, ורבים וחכמים ממני כבר כתבו על ההתמכרות הזו, איך כולנו עם הראש למטה, קצת עבדים למכשיר הנייד שלנו, קצת תלויים בו יותר מידיי.
אבל הוא הכניס כל כך הרבה נוחות והנאה לחיי, שאני לא אומרת שום דבר לרעתו של המכשיר, או הרשתות החברתיות שעושות לי יותר טוב מרע.
בזכות השינויים הקטנים שאני בוחרת לעשות בחיי, ולבנות לי דרך בה אני משלבת את האינטרנט בחיים שלי, אני מאמינה שהשקט הנפשי והיצירתיות, יגדלו ויהיו חלק מחיים מאוזנים אותם אני שואפת לחיות בשמחה.
הניסוי הזה היה נטו בשבילי, ואני שמחה לשתף אתכם במסקנות שהגעתי אליהן אחריו.
ככה זה תקופת חגים אצלי, מלא מחשבות, ניסויים ושינויים לקראת השנה החדשה.
מאחלת לנו חזרה לשיגרה קלה, שבוע מלא דימיון, יצירת חוויות, שלווה והרמת ראש כדיי לראות שקיעות.
שבוע טוב
ענבל
