מישהי היום אמרה לי באימון כדורשת :"נכנסתי היום לבלוג שלך, לא ידעתי שאת גם צלמת כזו מוכשרת!"
שעה לפני, הלכתי לבדוק מחירים על גוף חדש של מצלמת רפלקס, והמוכר, החצוף יש לציין, אמר לי:" עזבי זה למקצוענים, זה לא לצרכים שלך". בלי לדעת בכלל מי אני או מהם צרכיי.
אז בהבדלים של שעה, שמעתי אמרות מקצוות שונים לגמרי של קשת המילה הפשוטה. צלמת.
לפני שהייתי מעצבת, הייתי צלמת, לפני שידעתי שאלמד עיצוב, צילמתי יותר מ-10 שנים. לפני שסיימתי תואר ראשון בעיצוב גרפי, קיבלתי מצטיינת המחלקה לצילום לפרסום.
וכך, הצילום הוא חלק ממי שאני, ובימים האחרונים, משהו חדש מבצבץ בי, געגועים קטנים למצלמה גדולה.
כבר כמה שנים שאני מצלמת רק עם הקנון G10 שלי, ואין מרוצה ממני.
היא אחת המצלמות הקטנות והמקצועיות שהכרתי. והתוצרים, טוב, אתם יכולים לשפוט לבד בשנתיים האחרונות בבלוג.
אבל, לאחרונה יוצא לי לחשוב הרבה על צילומי נוף, ואורבני, וקצת בא לי לחזור לצילומים התיעודיים שהייתי עושה בתל אביב כשעוד הייתי מגיעה אליה כתיירת, מוצאת השראה כמשקיפה מהצד.
היום אני מוצאת רגעים, מתעדת אותם באייפון בדרך לעבודה ומשתפת את כולם באינסטגרם.
אבל אני מתגעגעת לאותם ימים בהם הייתי מתלוננת על כובד המצלמה, אבל נהנת מתפיסת הרגע, האור ובמיוחד, עומק השדה*
משהו שאפשר להשיג רק עם מצלמה מקצועית ועדשה איכותית.
לכן, בימים אלו אני חושבת ברצינות על שדרוג קל לציוד הצילום שלי.
ועד אז.. קבלו את אחת התמונות שעושות לי נעים בעין וגעגועים בלב.
אח, אני מתגעגעת.
*עומק שדה, למי שלא יודע ומתעניין- לפי ויקפדיה: עומק שדה הוא מושג בצילום ובאופטיקה המציין את תחום המרחקים סביב מרחק המוקד של מערכת אופטית בו תתקבל תמונה חדה של העצם המדומה. למושג זה חשיבות רבה בתחום הצילום משום ששם בחירה של עומק השדה יכולה להיות בעל משמעות אמנותית בהדגישה פרטים אחדים וטשטושם של אחרים.
שעה לפני, הלכתי לבדוק מחירים על גוף חדש של מצלמת רפלקס, והמוכר, החצוף יש לציין, אמר לי:" עזבי זה למקצוענים, זה לא לצרכים שלך". בלי לדעת בכלל מי אני או מהם צרכיי.
אז בהבדלים של שעה, שמעתי אמרות מקצוות שונים לגמרי של קשת המילה הפשוטה. צלמת.
לפני שהייתי מעצבת, הייתי צלמת, לפני שידעתי שאלמד עיצוב, צילמתי יותר מ-10 שנים. לפני שסיימתי תואר ראשון בעיצוב גרפי, קיבלתי מצטיינת המחלקה לצילום לפרסום.
וכך, הצילום הוא חלק ממי שאני, ובימים האחרונים, משהו חדש מבצבץ בי, געגועים קטנים למצלמה גדולה.
כבר כמה שנים שאני מצלמת רק עם הקנון G10 שלי, ואין מרוצה ממני.
היא אחת המצלמות הקטנות והמקצועיות שהכרתי. והתוצרים, טוב, אתם יכולים לשפוט לבד בשנתיים האחרונות בבלוג.
אבל, לאחרונה יוצא לי לחשוב הרבה על צילומי נוף, ואורבני, וקצת בא לי לחזור לצילומים התיעודיים שהייתי עושה בתל אביב כשעוד הייתי מגיעה אליה כתיירת, מוצאת השראה כמשקיפה מהצד.
היום אני מוצאת רגעים, מתעדת אותם באייפון בדרך לעבודה ומשתפת את כולם באינסטגרם.
אבל אני מתגעגעת לאותם ימים בהם הייתי מתלוננת על כובד המצלמה, אבל נהנת מתפיסת הרגע, האור ובמיוחד, עומק השדה*
משהו שאפשר להשיג רק עם מצלמה מקצועית ועדשה איכותית.
לכן, בימים אלו אני חושבת ברצינות על שדרוג קל לציוד הצילום שלי.
ועד אז.. קבלו את אחת התמונות שעושות לי נעים בעין וגעגועים בלב.
 |
| ניו יורק, 2008, צילום: ענבל גבור |
אח, אני מתגעגעת.
*עומק שדה, למי שלא יודע ומתעניין- לפי ויקפדיה: עומק שדה הוא מושג בצילום ובאופטיקה המציין את תחום המרחקים סביב מרחק המוקד של מערכת אופטית בו תתקבל תמונה חדה של העצם המדומה. למושג זה חשיבות רבה בתחום הצילום משום ששם בחירה של עומק השדה יכולה להיות בעל משמעות אמנותית בהדגישה פרטים אחדים וטשטושם של אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה