פוסט הרגעה

במלחמת לבנון השניה ב- 2006 הייתי בקרית מוצקין, בדיוק באמצע בין כל הנפילות בקריות.. זו הייתה תקופה לא קלה, מלחיצה ואפילו אני מעזה לכתוב, טראומטית.

היא נהיית הרבה יותר טראומטית בימים האלו.

בהם אני יושבת במשרד המגניב שלי בתל אביב המגניבה שלי ואני בלחץ מטורף.

לכן, אני פונה לעשות את אחד הדברים המרגיעים שלי, ואני כותבת, מוציאה על "דפי" הבלוג את מה שהנפש מרגישה וחושבת לעצמי, בלי שום מחשבה על פוליטיקה ומדינה, כמה המציאות שלנו קשה.

ואני אף פעם לא כותבת על דעותיי בעניינים האלו, אבל אני אוהבת את המדינה שלנו כל כך שאם הייתי יכולה, הייתי מתגייסת שוב,היום, בהתנדבות מלאה, רק כדיי לעזור.

אז אם אני כבר בבלוג, כותבת פוסט, ואם מישהו נכנס לקרוא משהו חוץ מחדשות.. לפחות אוכל לנסות לגייס טיפת אופטימיות, ולנדב קצת אסקפיזם טהור, לטובת הנפש הלחוצה והעדינה שלנו...

ממליצה לכולנו לברוח רק לרגע, למרחב מוגן של רוגע והשראה:
אם זה מתחת לעץ, בקריאת מגזין, בשתיית כוס תה בשקט או בקריאת ספר במקום האהוב בבית, תנסו לקחת לעצמכם זמן להירגע השבוע, ואם זה בלתי אפשרי, ואני מאמינה שלתושבי הדרום זה פשוט בלתי אפשרי, אולי לחמש דקות, תעצמו את העיניים, קחו כמה נשימות עמוקות וטובות ותזכרו איך הגוף שלכם הרגיש כשנרגעתם בפעם האחרונה ובואו נתפלל כולנו לימים שקטים יותר..

1.
2.
3.