יש לי בעיות עם נסיעות.. החל מבעיות פיזיות של הרגשה לא טובה וכלה בדאגנות יתר לאחרים, וחוסר סבלנות עד שמגיעים ליעד.
התקופה האחרונה מאופיינת בהרבה נסיעות מצד חבריי הטובים ביותר, שעזבו להודו ולדרום אמריקה ואילו אני בזמן האחרון נוסעת לתל אביב פעם ב.. ולחיפה כל יום בממוצע שלוש שעות ביום, באוטובוסים. הלוך חזור. לעבודה וחזרה.
בילדותי לא יכולתי לסבול נסיעות שארכו מעל לשעה, שלא לדבר על לקרוא בזמן הנסיעה, שזה משהו שממש לא יכולתי להרשות לעצמי.. אבל עם השנים, התחלתי לפתח סיבולת קצת יותר טובה לטילטולי הרכב והאוטובוסים.
ולכן הזמן שאני הכי אוהבת ביום, הוא זמן האוטובוס כשאני קוראת ספר..
שלא תבינו אותי לא נכון, אם אני נשארת עוד רבע שעה/חצי שעה בעבודה אני עולה על אוטובוסים ממש לא נוחים ולא ספר ולא כיסא מחכים לי בנסיעה הזאת.. אבל אני אופטימית כל בוקר מחדש :)
אתמול אחרי הצהרים, בנסיעה הבייתה עלו תחנה אחרי חבורה צעירה של תיירים, בלונדינים, צעירים עם מוצ'ילות וחיוך שאומר: " אנחנו בטיול ארוך וכייף לנו ומגניב לנו!".
כן, ניב קטן של קנאה אתם קוראים פה.. בא לי לטייל...
וכל הדרך הסתכלתי עליהם, גם כי אחד מהם היה חמוד ביותר, ואני ממש לא אוהבת בלונדינים, אבל חמוד. וגם כי כל מה שחשבתי לעצמי היה איך הם רואים את הדרך הזו בעיניים שלהם.
הדרך שאני עושה פעמיים ביום, שלא מרגשת אותי בכלל, שלא מעניינת אותי עד כדיי קריאת ספר או עצימת עיניים.(וגם העייפות אבל זה לא חשוב).
והסתכלתי על דברים שריגשו אותם כמו גשרים סתמיים באמצע העיר או מקומות מעניינים כביכול עם שילוט מאוד גדול ואני שכל מה שאני רואה היו שלטים מכוערים ופירסומים לא קראיטיביים במיוחד חשבתי לעצמי...
זה מה שהניע אותי ללמוד עיצוב, לגרום לתיירים שבאים לחיפה לראות פרסום מעוצב ולהתרשם שאנחנו מודרניים וחדשניים. לגרום לאנשים להרים את הראש ולהנות מבחינה ויזואלית, ולא לקחת את השילוט ברחובות כמובן מאליו.
להעביר מסרים, להרים מותגים, לדאוג ליופי ועיצוב בתקשורת החזותית הקיימת בארץ.
ואז כשהגעתי לתחנת הביניים שלי והחלפתי אוטובוסים נפרדתי מהתיירים (בלב כמובן, לא באמת דיברתי איתם) והמשכתי לאוטובוס אחר בדרכי הבייתה, קוראת את "רחוק מהעץ" של יהונתן גפן. ספר שלא מעוצב כמעט, חוץ מפה ושם יציאות של שנות ה - 90, כי הספר ממש ישן יחסית.. אבל הכתיבה של יהונתן והתיאורים שלו נותנים לי כל כך הרבה השראה.. יש ליהונתן גפן משהו בכתיבה שלו על ניו יורק שלמרות שאמנם הוא אומר שהעיר גדולה עליו, אפשר לקרוא עד כמה הוא מאוהב בה.. וכמה הוא נהנה להסתובב בעיר. כמובן שבשנים שבה הוא גר וכתב שם לא היה כזה כייף להסתובב לפעמים בעיר, אבל אני מדמיינת את המקומות בהם הוא היה ואני יודעת שב2006 כבר היה אפשר לעבור שם בשקט. והכל כבר מרגיש יותר בטוח והכל נראה הרבה יותר טוב, אז אני קוראת את הטורים ומפנטזת על ניו יורק או לפחות על תל אביב. ערים כל כך ציבעוניות, חיות פרסום ומלאות בקריאייטיב איכותי ומחכה ליום שאוכל להרים את העיניים בדרך הבייתה ולדעת שהייתי חלק מהקריאייטיב שאני רואה!!
לשנות את כל הפרסום בחיפה אני אולי לא אצליח (ושלא תבינו אותי לא נכון יש הרבה דברים טובים שעשויים ברמה גבוהה מאוד באזור שלי זה פשוט הכלל הנוראי שגובר על המיעוט המוצלח ביותר), אבל יש שלט קטן ברחוב העצמאות שאני אחראית לו, וכל פעם שאני עוברת לידו, ליבי מתמלא גאווה שתרמתי את תרומתי העיצובית הקטנה לעיר חיפה.
התקופה האחרונה מאופיינת בהרבה נסיעות מצד חבריי הטובים ביותר, שעזבו להודו ולדרום אמריקה ואילו אני בזמן האחרון נוסעת לתל אביב פעם ב.. ולחיפה כל יום בממוצע שלוש שעות ביום, באוטובוסים. הלוך חזור. לעבודה וחזרה.
בילדותי לא יכולתי לסבול נסיעות שארכו מעל לשעה, שלא לדבר על לקרוא בזמן הנסיעה, שזה משהו שממש לא יכולתי להרשות לעצמי.. אבל עם השנים, התחלתי לפתח סיבולת קצת יותר טובה לטילטולי הרכב והאוטובוסים.
ולכן הזמן שאני הכי אוהבת ביום, הוא זמן האוטובוס כשאני קוראת ספר..
שלא תבינו אותי לא נכון, אם אני נשארת עוד רבע שעה/חצי שעה בעבודה אני עולה על אוטובוסים ממש לא נוחים ולא ספר ולא כיסא מחכים לי בנסיעה הזאת.. אבל אני אופטימית כל בוקר מחדש :)
אתמול אחרי הצהרים, בנסיעה הבייתה עלו תחנה אחרי חבורה צעירה של תיירים, בלונדינים, צעירים עם מוצ'ילות וחיוך שאומר: " אנחנו בטיול ארוך וכייף לנו ומגניב לנו!".
כן, ניב קטן של קנאה אתם קוראים פה.. בא לי לטייל...
וכל הדרך הסתכלתי עליהם, גם כי אחד מהם היה חמוד ביותר, ואני ממש לא אוהבת בלונדינים, אבל חמוד. וגם כי כל מה שחשבתי לעצמי היה איך הם רואים את הדרך הזו בעיניים שלהם.
הדרך שאני עושה פעמיים ביום, שלא מרגשת אותי בכלל, שלא מעניינת אותי עד כדיי קריאת ספר או עצימת עיניים.(וגם העייפות אבל זה לא חשוב).
והסתכלתי על דברים שריגשו אותם כמו גשרים סתמיים באמצע העיר או מקומות מעניינים כביכול עם שילוט מאוד גדול ואני שכל מה שאני רואה היו שלטים מכוערים ופירסומים לא קראיטיביים במיוחד חשבתי לעצמי...
זה מה שהניע אותי ללמוד עיצוב, לגרום לתיירים שבאים לחיפה לראות פרסום מעוצב ולהתרשם שאנחנו מודרניים וחדשניים. לגרום לאנשים להרים את הראש ולהנות מבחינה ויזואלית, ולא לקחת את השילוט ברחובות כמובן מאליו.
להעביר מסרים, להרים מותגים, לדאוג ליופי ועיצוב בתקשורת החזותית הקיימת בארץ.
ואז כשהגעתי לתחנת הביניים שלי והחלפתי אוטובוסים נפרדתי מהתיירים (בלב כמובן, לא באמת דיברתי איתם) והמשכתי לאוטובוס אחר בדרכי הבייתה, קוראת את "רחוק מהעץ" של יהונתן גפן. ספר שלא מעוצב כמעט, חוץ מפה ושם יציאות של שנות ה - 90, כי הספר ממש ישן יחסית.. אבל הכתיבה של יהונתן והתיאורים שלו נותנים לי כל כך הרבה השראה.. יש ליהונתן גפן משהו בכתיבה שלו על ניו יורק שלמרות שאמנם הוא אומר שהעיר גדולה עליו, אפשר לקרוא עד כמה הוא מאוהב בה.. וכמה הוא נהנה להסתובב בעיר. כמובן שבשנים שבה הוא גר וכתב שם לא היה כזה כייף להסתובב לפעמים בעיר, אבל אני מדמיינת את המקומות בהם הוא היה ואני יודעת שב2006 כבר היה אפשר לעבור שם בשקט. והכל כבר מרגיש יותר בטוח והכל נראה הרבה יותר טוב, אז אני קוראת את הטורים ומפנטזת על ניו יורק או לפחות על תל אביב. ערים כל כך ציבעוניות, חיות פרסום ומלאות בקריאייטיב איכותי ומחכה ליום שאוכל להרים את העיניים בדרך הבייתה ולדעת שהייתי חלק מהקריאייטיב שאני רואה!!
לשנות את כל הפרסום בחיפה אני אולי לא אצליח (ושלא תבינו אותי לא נכון יש הרבה דברים טובים שעשויים ברמה גבוהה מאוד באזור שלי זה פשוט הכלל הנוראי שגובר על המיעוט המוצלח ביותר), אבל יש שלט קטן ברחוב העצמאות שאני אחראית לו, וכל פעם שאני עוברת לידו, ליבי מתמלא גאווה שתרמתי את תרומתי העיצובית הקטנה לעיר חיפה.
סוף שבוע מלא השראה
ענבל
תגובה 1:
ממש בלוג נחמד
הוסף רשומת תגובה