מדברים על הפייסבוק כמחלה, כזאת שפוגעת בכל נפש ונפש מאז שהגיעה אלינו לחיים.
כותבים מאמרים על מה תרבות השיתופים עשתה לנו.
על כמה שכולם נראים תמיד מחוייכים, ושמחים ואיך החיים של כולם נראים פתאום יותר טובים משלך.
ואתה מפתח מחשבות והשוואות ופתאום כולם בדיכאון.
זה מה שאומרים על הפייסבוק.
אבל הרשתות החברתיות ועולם הדיגיטל זה לא רק פייסבוק ותמונות טיולים.
אי שם ברשת, במרחב הוירטואלי בו אנחנו חיים קיימות רשתות חברתיות אחרות, קבוצות סגורות, בלוגים אישיים וציוצים למיניהם.
העולם הזה הרבה יותר אמיתי מדף מתעדכן.
לאחרונה אני מגלה עד כמה אמיתיים האנשים שאני בוחרת לראות, לקרוא ולעקוב אחריהם.
ואחרי פוסט חושפני במיוחד של יעל דורון יבין שכתבה בעוצמות יוצאות מן הכלל על תקופה לא פשוטה שעוברת עליה ואחרי שפתאום שמתי לב איך צצים אצלי כל מיני וידויים של חברי פייסבוק למינהם ואז הבנתי, שהרשתות הוירטואליות האלו לא תמיד נוצצות ומלאות בפאן וכייף. יש גם הרבה שיתוף בכאב, חברויות וחיזוקים בקשיי החיים שלנו.
וחשבתי לעצמי שגם אני חלק מהמשתפים הכנים האלו. והייתי מאושרת מההבנה שאני מרשה לעצמי לשתף אנשים גם בחלקים הפחות נוצצים של חיי, הקצת פחות מעוצבים ומרוטשים.בשנה האחרונה הרשתי לעצמי לשתף בחיפוש שלי אחר אהבה בעיר הגדולה, על המוזה שנעלמה לרגע או על יום לא פשוט שעובר עליי.
ההבנה הזו שאני כותבת כנה גם בימים לא קלים גרמה לי לצאת ממחסום הכתיבה הקטן שהיה לי ופצחתי בפרץ תקתוקי מקלדת למרות שאני אחרי יום עבודה ארוך, עומס ריגשי גבוה ובעיקר רוצה להיכנס להתקלח ולמיטה.
ובכל זאת משהו בי רצה לכתוב, לפעמים זה חזק מהכל, וכל הבלוגריות והכותבים למינהם בטוח מכירים את הצורך הזה. הצורך להוציא על הדף / מקלדת את כל המחשבות והמילים שרצות בראש, מתחברות להן למשפטים חכמים, ויחד יוצרים קו מחשבה שנשמע בדיוק כמוך.
מודה ליקום על האפשרות לכתוב, לשתף ובעיקר להבין, שהאינטרנט והעולם הדיגיטלי שכולם לועגים לו לאחרונה, הוא מקום נפלא, רגיש, מחבק, מחזק ומכיל. מכיל את כל השגעונות שלנו, החלומות שלנו והתקוות שלנו.
לחיי עוד המון שיתופים משמחים.
ענבל
כותבים מאמרים על מה תרבות השיתופים עשתה לנו.
על כמה שכולם נראים תמיד מחוייכים, ושמחים ואיך החיים של כולם נראים פתאום יותר טובים משלך.
ואתה מפתח מחשבות והשוואות ופתאום כולם בדיכאון.
זה מה שאומרים על הפייסבוק.
אבל הרשתות החברתיות ועולם הדיגיטל זה לא רק פייסבוק ותמונות טיולים.
אי שם ברשת, במרחב הוירטואלי בו אנחנו חיים קיימות רשתות חברתיות אחרות, קבוצות סגורות, בלוגים אישיים וציוצים למיניהם.
העולם הזה הרבה יותר אמיתי מדף מתעדכן.
לאחרונה אני מגלה עד כמה אמיתיים האנשים שאני בוחרת לראות, לקרוא ולעקוב אחריהם.
ואחרי פוסט חושפני במיוחד של יעל דורון יבין שכתבה בעוצמות יוצאות מן הכלל על תקופה לא פשוטה שעוברת עליה ואחרי שפתאום שמתי לב איך צצים אצלי כל מיני וידויים של חברי פייסבוק למינהם ואז הבנתי, שהרשתות הוירטואליות האלו לא תמיד נוצצות ומלאות בפאן וכייף. יש גם הרבה שיתוף בכאב, חברויות וחיזוקים בקשיי החיים שלנו.
וחשבתי לעצמי שגם אני חלק מהמשתפים הכנים האלו. והייתי מאושרת מההבנה שאני מרשה לעצמי לשתף אנשים גם בחלקים הפחות נוצצים של חיי, הקצת פחות מעוצבים ומרוטשים.בשנה האחרונה הרשתי לעצמי לשתף בחיפוש שלי אחר אהבה בעיר הגדולה, על המוזה שנעלמה לרגע או על יום לא פשוט שעובר עליי.
ההבנה הזו שאני כותבת כנה גם בימים לא קלים גרמה לי לצאת ממחסום הכתיבה הקטן שהיה לי ופצחתי בפרץ תקתוקי מקלדת למרות שאני אחרי יום עבודה ארוך, עומס ריגשי גבוה ובעיקר רוצה להיכנס להתקלח ולמיטה.
ובכל זאת משהו בי רצה לכתוב, לפעמים זה חזק מהכל, וכל הבלוגריות והכותבים למינהם בטוח מכירים את הצורך הזה. הצורך להוציא על הדף / מקלדת את כל המחשבות והמילים שרצות בראש, מתחברות להן למשפטים חכמים, ויחד יוצרים קו מחשבה שנשמע בדיוק כמוך.
מודה ליקום על האפשרות לכתוב, לשתף ובעיקר להבין, שהאינטרנט והעולם הדיגיטלי שכולם לועגים לו לאחרונה, הוא מקום נפלא, רגיש, מחבק, מחזק ומכיל. מכיל את כל השגעונות שלנו, החלומות שלנו והתקוות שלנו.
לחיי עוד המון שיתופים משמחים.
ענבל
