אמיצה להיות מי שאת

כנערה מתבגרת את כל הזמן במאמץ, להתאים את עצמך לחברה, לסביבה, או להיות הכי מיוחדת או שונה.
כך או כך, בין אם את מרדנית או אחת מהחבורה. את מתאמצת נורא.
והזמן עובר, וכאשה את מתבגרת ומשלימה עם כל מיני חלקים באישיות שלך ובגוף שלך בעיקר.
עד שמגיע אותו רגע נפלא. ההשלמה.

  

עם מי שאת, כל כולך, על הטוב, המצוין והפחות מושלם, השונה ומה שמעצב אותך להיות את.



היכולת להפסיק את הביקורת וההשוואה התמידית.
ופשוט, לקבל. לכבד, להעריך, לאהוב את עצמך.
לשחרר.

הרגע הזה יכול להגיע לרגעים, ויכול להגיע כבום אחד גדול.
אבל אני אישית חושבת שזהו רגע מכונן, רגע חשוב בחייה של כל אשה.
הרגע בו את מפסיקה להתאמץ, ופשוט הופכת להיות אמיצה. אמיצה להיות מי שאת.





ותודה להדס כרמלי על הצילומים המרגשים שלי.

שיר פרידה לקיץ שהיה - עד הקיץ הבא

אני מאוהבת בסתיו, בחילופי העונות, בעננים, ברוח הקרירה לעת ערב.

אבל לא ידעתי שיהיה לי כל כך קשה השנה עם סוף הקיץ.

כבר סיפרתי לכם,  בפוסט הזה, על השינוי שעברתי השנה לכל מה שקשור לשמש וקיץ וים, ואני חייבת להודות, שאני כבר מתגעגעת ומנצלת כל יום חמים ללכת לבריכה או לים.

 

 אז לפניי שהגשם מגיע ושוטף איתו את כל חוויות הקיץ, קבלו את שמלת הוינטג' שקניתי הקיץ, ובגלל המלחמה לא הספקתי ללבוש, אז לובה חנכה אותה בפעם הראשונה ובצורה מאוד סטייליסטית מצידה שילבה אותה עם נעלי מינט משגעות, עגילי עוגן של לילה מיי ואיפור מדוייק ושיער ירוק (!!!) וביחד יצאנו למקום האהוב עליי ביותר, פארק הירקון לסיבוב בשמש הנעימה, לשיר לנו שיר פרידה מהקיץ שהיה.

רגעים קטנים של אהבה בין בתים קטנים בצפון הישן של תל-אביב, גרניום אדום שפורח בקיץ ומתאים בשלמות קייצית לשמלה האדומה.

עד הקיץ הבא.

  שמלה: וינטג' (אוסף פרטי) נקנתה בילדותי השנייה בכפר מסריק, עגילים- לילה מיי, נעליים- מודקלות' 

סטיילינג איפור: לובה שרגא

צילום ועריכה: ענבל גבור