פוסט מהמרחב המוגן

ב-2006 הייתי בצפון בזמן מלחמת לבנון השנייה.
ב2012 הייתי בתל-אביב בזמן מבצע עמוד ענן כשהיו בפעם הראשונה אזעקות בעיר הגדולה.
והיום, קיץ 2014, אני עדיין בעיר הגדולה, רצה מהסטודיו בקומה השלישית למקלט בקומה -2 ומנסה לא לשחזר את הפחד והלחץ מכל הזכרונות שיש לי מכל אזעקה ואזעקה.
גם אם אני כביכול בסדר, אני יודעת שהגוף שלי בסטרס. אני יודעת לשתות כל הזמן מים, גם אם אני לא צמאה ואני יודעת שאני רוצה להמשיך לעבוד וליצור כדיי להישאר שפויה.
ככה התחיל הפוסט הזה. עם רצון לתקשר החוצה את התחושות.

אני מחפשת את האסקפיזם המושלם. וסרט או סדרה לא באים בחשבון כרגע, כי אני יותר מידיי צמודה לחדשות.
אז אני פונה לנחמה הגדולה, לפינת השקט וההשראה, פינטרסט.
אני נכנסת ישר ללוח הטיולים שלי ומתחילה לדמיין שאני לא פה.
אני בטיול רגלי ביער ירוק או מצלמת שקיעה בחוף פסטורלי.
אל תטעו, אני מאוד אוהבת את המדינה שלנו ואין לי ולא תהיה לי ארץ אחרת.
אבל ברגעים כאלה, אני מעדיפה לכמה רגעים לא להיות פה.
אני ממשיכה לחלום שאני מתעוררת באוהל  על הר עם נוף מרהיב.
ולא קופצת מהמיטה שלי לקול אזעקה.
אני ממשיכה להסתובב בלוחות ההשראה, בין הצבעים, והצורות, הבגדים והאותיות.
ולרגע, הכל נרגע.

זה האסקפיזם שלי היום.
לפינטרסט שלי 


התמונה המרגשת הזו מכאן והיא שייכת לצלמת מדהימה בשם וירג'יניה גלבז
זה הפליקר שלה
https://www.flickr.com/photos/tiavir/

תהנו! :)