מפצח האגוזים- הפוסט שאחרי ההשראה

חודשיים חיכיתי למופע הזה.
קניתי זוג כרטיסים, שמעתי אין ספור פעמים את התקליט ואפילו תכננתי את האאוטפיט המושלם לערב נוצץ וחגיגי שכזה.
אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה, דקה לפני שהקסם מתחיל.
הכניסה לאולם, הוילונות האדומים הכבדים, והציפייה.
יש משהו נפלא בציפייה. היא מרגשת, משמחת ועושה נעים בתוכו.
ואז, האורות כבים והמוזיקה מתחילה ולשעתיים שלמות אני בתוך אגדה.
צ'ייקובסקי הלחין את זה טוב יותר מהמילים שאוכל לתאר.
אבל פעמיים במהלך מופע הבלט של מפצח האגוזים, ירדו לי דמעות.
דמעות של התרגשות, דמעות מהשילוב המנצח הזה של מוזיקה, תלבושות מרהיבות, בלט רוסי אמיתי ברמה הגבוהה ביותר והבמה.
הבמה שמסמלת לכל כך הרבה אנשים חלום.
גם לי פעם היו חלומות על במות. וכשהייתי צעירה בגיל ההתבגרות, הגשמתי כמה וכמה חלומות על כמה וכמה במות.
אבל גם אז, בגיל 17, ידעתי מה החלומות האמיתיים שלי.
ידעתי כבר אז שאני אצלם כל יום ביומו, שאעצב ואצייר ואצור.
ולראות את הפרימה בלרינה בריקוד הסולו שלה, ביחד עם מפצח האגוזים שלה, משתחווים לקהל ישראלי בהתרגשות עצומה, זה מרגש כמו לראות חלום של מישהו מתגשם מול העיניים שלך.
כי אני בטוחה שלכל הרקדנים המדהימים בבלט הרוסי היה חלום כשהם היו צעירים, לרקוד בבלט הרוסי, לצלילי מפצח האגוזים של צ'ייקובסקי ולהיות חלק מהפקה כזו מרהיבה.
ולראות חלומות של אנשים אחרים מתגשמים רק חיזק וריגש אותי כשהבנתי שאני מגשימה את שלי.

מודה ליקום על חוייה יוצאת מן הכלל!

וכמובן.. איך אפשר בלי..
הנעימה האהובה עליי ביותר...