כשהייתי קטנה אהבתי לשחק.
הייתי מחכה להפסקת עשר בגן ורצה אל המתקנים הצבעוניים.
בגן חובה כבר הייתי ממש נהנת, היו לי קוביות שאהבתי, כלי מטבח, ואפילו התחלתי ממש לשחק אותה והייתי טינקרבל מפיטר פן. זה היה התפקיד הכי נחשק אצלנו בחבורת פיטר פן.
גדלתי מעט והמשכתי לשחק, ברביות, סוסי פוני ובית בובות חלומי שכמובן עיצבתי אותו ביחד עם אחותי, טפטים, גזרי עיתונים וכל עיצוב פנים אפשרי.
ואז גדלתי, עברתי את תקופת הברביות, והתחלתי לשחק באמת.
התקבלתי לסדנת תאטרון ונהייתי שחקנית. למדתי איך נכנסים לדמות ולעמוד על במה הרגיש טבעי בשבילי.
שחקתי קונת עבדים במצרים העתיקה ואח"כ את אחת הבנות של טוביה החולב מכנר על הגג.
התפקיד הגדול באמת שקיבלתי היה האמא בבוסתן ספרדי.
זו הייתה תקופה קסומה, בוקר בוקר, במשך כמעט חודש לעלות על הבמה במרכז האשכולות בקרית מוצקין הקטנה ולהתחיל לשיר מול עשרות תלמידים מכל הגילאים.
ואז נגמר התיכון. התגייסתי לצה"ל. והפסקתי לשחק.
בצבא הייתי רצינית, מקצועית ושום דבר כבר לא היה הצגה. הכל קרה באמת.
ועם הבגרות הזו נשארתי.
בלי משחקים.
רק אני. כמו שאני.
את ההחלטה להפסיק לשחק ולהיות אני , אני לוקחת איתי לכל מקום.
כנות, בהירות. מבחינתי זה מעל הכל!
אבל...
יש משחקים שאפשר ורצוי אף לשחק..
משחקים טיפוגרפיים למשל... :)
http://www.typeconnection.com/index.php
http://type.method.ac/
http://ilovetypography.com/fontgame/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה